ד"ר גליה אבישר

הכל מאהבה: מורה, מאמנת אישית, מנהלת בית ספר

אי אפשר להתחלק באחריות. אני אחראי ב 100% או שאני לא אחראי בכלל.

מכבסת מילים




השנה הזו צריכה להיות יותר קלה. ניכנס לבית שלנו ביישוב הקטן, אני אתחיל ללמד בבית הספר החדש, שם אוכל להצטרף להסעת התלמידים, במקרה הצורך, ולא להיות תלויה בטרמפים ולחשוש שלא אגיע בזמן. ימי ההיערכות נראו מבטיחים, התארגנות, התרגשות, בטח, זאת הסיבה שהבטן כל כך כואבת.
גם הילדים כבר במקום, עם קשיי ההסתגלות של כל אחד ואחת מהם. הקטנה מתחילה כיתה א', ואני כל כך שמחה שהסתדר לי. תמיד קיים אצלי המתח הזה, האם המפגש עם הורים ותלמידים לפני תחילת השנה יתנגש עם המפגש שלי בבית הספר? אינני רוצה לוותר על ההזדמנות לחוויה בלתי חוזרת זו, ללוות את בתי, יד ביד, ולראות בעצמי את המורה, הכיתה, הילדים שילוו את הקטנה השנה. וגם, רוצה להימנע מהמבט הממוקד הזה בעיניים, כשאני אומרת שאני לא יכולה להגיע, כי אני מחויבת, יש לי ישיבה פדגוגית, מסיבת סיום, מפגש פתיחת שנה או סתם פגישה עם הורים שלא הצלחתי לשבץ במקום אחר ובזמן אחר. מה שברבות הימים הילדים שלי יקראו לו "שקר כלשהו". השנה זה מתאפשר, ובעיניי זה סימן מבשר טובות.
סיימנו את השיבוצים לכיתות, ובכיתתי שובצה מזל. היא כבר הגישה בקשת העברה מהכיתה. ברמת ההצהרה "זה לא משנה באיזו כיתה ילד משובץ, אבל..." מכבסת המילים לעיתים מסתירה מהתלמידים ומהוריהם את שעומד מאחורי שמות הכיתות והחלטות השיבוץ בהן. היא שובצה לכיתה עיונית שבה תוכנית הלימודים מכוונת לתעודת בגרות מלאה, אפילו איכותית, אך היא לא רוצה. היא מעוניינת לעבור לכיתה שבה לומדות חברותיה, שאליה תכננה להיות מוסללת. שם מדברים על תעודת בגרות וגם לומדים לקראתה, רק פחות. חלק מהתלמידים יעמדו במשימה, חלקם לא לגמרי. אנחנו כמובן נעודד אותם להתקרב ולהצליח ככל האפשר. מי קובע מה אפשר? כל אחד וחלקו בסיפור, במשימה. בכל זאת, נראה שאצלנו, אנשי המקצוע, החלק המרכזי והמשמעותי, כי אנו פשוט יודעים.
ואיך אנחנו יודעים? קודם כול, ישנם הישגי העבר, שמהם ניתן ללמוד על כושר ההתמדה של התלמיד, על הידע, ועל ה"יכולת" – חמקמקה ומרומזת ככל שתהא מילה זו. שנית, ישנם מבחנים אובייקטיבים, מכונים כמו 'אדם מילוא', שנקרא בעבר 'מכון הדסה'. שהתלמיד 'נכנס מצד אחד' ולאחר שלושה שבועות מתקבל פלט ציונים עבורו בתחום המילולי־ורבלי, בתחום המתמטי, ובתחום קשר עין יד (קואורדינציה), זאת בצירוף מסמך המלצה למסלול עיוני או מקצועי וכדומה. המבחנים הללו מרגיזים אותי. איך יכול להיות שצוות מקצועי ומיומן ידע פחות מסט בחינות, טכני משהו? ומה זה אומר על המקצועיות שלנו? אני נדרכת כולי בכל פעם שאומרים על תלמיד שהוא 'לא יכול', עקב מבחן שקבע כי היכולות שלו נמוכות, בטרמינולוגיה המקובלת בהוראה... מה זאת אומרת הוא לא יכול? עוד לא עשיתי דבר למענו! בלעדיי הוא לא יכול, אני היא זו האמורה להיות גורם השינוי, המחולל שלו.
הכרתי את מזל רק דרך הטפסים, ואז פגשתי בה בכיתה. ילדה שקטה מאוד, עיניים גדולות ויפות לה וחיוך מאיר. היא בת בכורה לשלושת אחיה ואחיותיה. הוריה אנשי עבודה, מושבניקים, הורים מסורים ואוהבים. בישיבות השיבוץ תיאר אותה היועץ כתלמידה שקטה. המחנכת מהשנה הקודמת תיארה אותה כילדה שהישגיה בינוניים, הבנתה טובה ונראה שטוב לה היכן שהיא. המסלול הרצוי עבורה הוא להמשיך בכיתה שביקשה. היועץ הקריא את תוצאות המבחן והשתרר שקט. תוצאות מבחן הדסה שיקפו אחרת, היו שונות לגמרי מאלו שהתקבלו ונצפו מדרך התנהגותה והתנהלותה בבית הספר. מבחן הדסה קבע חד־משמעית – הילדה בעלת יכולת לתעודת בגרות עיונית ברמה גבוהה (מי אומר שמבחנים זה תמיד דבר רע?). החלטנו לא לכבד את בקשתה ושיבצנו אותה בכיתה העיונית, וכך היא הגיעה אלי, כמחנכת שלה.
ביומיים הראשונים ישבה מזל במקום מרוחק, ליד אחד השולחנות בשולי הכיתה. ביישנית כל כך הייתה, לא מוצאת את עצמה. לא העזה להשתתף בשיעורים. התכנסה בעצמה, ונראה שנכנעה לקביעה, שלא יתקיים דיון בהעברתה לכיתה אחרת עד אחרי החגים, כולנו תקווה שעד אז תמצא את מקומה.
לא כך רצה הגורל. זוכרים את כאב הבטן שלקראת שנת הלימודים?! ההוא שחשבתי שהוא נובע מהתרגשות? ביום השלישי ללימודים, תוך כדי שיעור התעצם כאב הבטן שלי וכבר לא יכולתי לעמוד. עבר חודש עד שחזרתי, כמחנכת, לעמוד מול הכיתה. בחודש זה ביליתי בין כותלי בית החולים ובבית, עברתי ניתוח והחלמה די ארוכה, ועל כן על אף שחשבתי על מזל לא אחת, לא שוחחנו בעניינה בתקופה זו. גם השיחות שלי עם צוות המורים והרכזת היו בעיקר שיחות נימוסין שבהן התעניינו בשלומי. לא העזתי לשאול דבר. הרגשתי אשמה. כך, יומיים לאחר פתיחת שנת הלימודים וכבר אני נעלמת. עדיין לא מכירים אותי בבית הספר. מאוד רציתי להקדים את חזרתי, אולם הרגשתי חלשה ואשמה באותה מידה.
הייתי צריכה את הטלפון מאחראית כוח אדם, שהודיעה לי, "אסור לך לחזור לפני תום חופשת המחלה, אין לך ביטוח". ברגעים אלו הזדהיתי מאוד עם מצבה של מזל, שהייתה צריכה את מבחן הדסה שיאמר לה מה היא יכולה ומה נכון לה יותר. מכאן ואילך, הייתי טרודה מאוד במחשבה אם וכיצד ניתן לתקן את הרושם הבעייתי הראשוני, שבעיניי, נוצר עקב ההיעדרות שלי, תקופה כה ארוכה, סמוך כל כך לפתיחת השנה.
חזרתי לבית הספר ומצאתי כי מזל עברה לכיתה האחרת, כפי שרצתה, כיתה שבה ההתמודדות הלימודית צנועה יותר. כעסתי מאוד. זעמתי. העניין הפך אישי, אישיו משמעותי עבורי. הנערה הזו מסוגלת להגיע למסלול אקדמי, מסלול שישנה את חייה ואת הסיכויים שלה להתקדם בחיים. היא פשוט מוותרת לעצמה, בקלילות מרגיזה שכזו. מחקרים מראים שככל שהאם משכילה יותר סיכויי הילדים להיות משכילים גדולים יותר. הלכתי עם מחשבותיי רחוק יותר. הרי היא דנה את עצמה ואת ילדיה, שלא נולדו עדיין, לבינוניות, ואין כל סיבה לכך. החלטתי שלא די בכך שאינני רוצה לעבור על זה לסדר היום אלא זוהי הסיבה בדיוק שאני נמצאת בצומת הזה. בדיוק בשביל זה צריך מורים. אני צריכה לכל הפחות להרגיש שניסיתי. הרי לשם בחירה בנתיב שבחרה לעצמה אין כל צורך שמישהו יראה אותה ויכיר היכרות קרובה ויאמוד את יכולותיה האמיתיות. ממש נעלבתי אישית מכך שלא הייתה מוכנה להתאמץ, להתגבר, להתמודד. הייתי משוכנעת שאני יודעת מה טוב בשבילה, על כן גם לא הצלחתי להניח לעניין.
חמושה בחוצפה ועזות מצח של צעירה המשוכנעת שהיא יודעת מה נכון, החלטתי ללכת לבקר אותה ואת הוריה. יש לומר, עשיתי את כל השגיאות האפשריות. לא תיאמתי את הביקור, לא התייעצתי עם איש קודם לכן, רק דפקתי בדלת, מבלי לדעת מה אני עומדת לומר. רק ידעתי שאני הולכת להחזיר אותה לכיתה שלי. ההורים קיבלו אותי בשמחה, התעניינו בשלומי, אולם עמדו מאחורי החלטתה של בתם. הילדה, אמרו הוריה, לא הייתה מאושרת בכיתה אצלך. היא בכתה כל הזמן. היא לא רוצה, בשום אופן. מה אפשר לעשות? הם רוצים שתיהנה מלימודיה בתיכון, שתהיה מאושרת. זה מה שחשוב באמת. למה היא צריכה לסבול? זו הייתה אולי הפעם הראשונה ששמעתי את הטיעון הזה, ומאז שמעתי אותו פעמים רבות בסיטואציות דומות ואחרות. לא הצלחתי לעכל את האמירה הזו "למה היא צריכה לסבול", זוהי קביעה כל כך שונה מהאופן שבו גדלתי, ממה שציפו ממני כילדה בגילה. גדלתי באמונה שלפעמים צריך לסבול היום לטובת המחר, בשביל עתיד טוב. כי הצלחה היא שם המשחק. לציין שלא הרבינו לדבר על אושר בבית. הפער בין תפיסות העולם שלנו היה עצום. איך מגשרים על פער שכזה? התקשיתי להתחבר לטיעון הזה שמנציח בינוניות. בהחלט לא צריך לסבול, אבל מותר גם רצוי וראוי להתמודד עם קושי.
אנני יודעת מהיכן לקחתי את עזות המצח להתעקש. כאם לילדים קטנים לא היה לי מושג איך זה לגדל מתבגרת, לא הכרתי עדיין ממש את בתם, ובכל זאת, אני בשלי. שיתפתי את ההורים באמונות שלי, שלדעתי עדיף שיהיה לה קשה עכשיו אולם העתיד שלה בוודאות יהיה טוב יותר, כי תעודת הבגרות תפתח בפניה דלתות במישורים רבים. ניסיתי לצייר להם את תמונת העתיד של הילדה. איך במקום להמשיך במסלול הקשה מאוד של הוריה, היא תהיה בעלת תואר ומקצוע. ידעתי שהוריה התפרנסו בקושי, וחרב הפיטורין מרחפת מעל ראשיהם לא אחת. באותו זמן התרגשתי מהמחויבות העמוקה שלהם לאושרה, טרם הכרתי גישה כזו, אך חשתי שיש בה משהו, שהיא בהחלט גישה שצריך לחשוב עליה ואולי אף לאמצה. כל אותה עת ישבה מזל והקשיבה. שמעה איך הוריה מגינים עליה מפני מי שמנסה להערים עליה קשיים, והיא, מה כבר ביקשה, לסיים בשקט את התיכון.
אנחנו מדברים בה, והיא שותקת, ואז סיימנו. אין עוד מה לומר. הפנינו מבטינו אליה, כולנו. מזל העבירה מבטה מהאחד לאחר, דקות ארוכות, ואז אמרה לפתע, "אני מוכנה לנסות שוב". כמה אהבתי אותה ברגע הזה! הייתה התרגשות גדולה, ותחושה שמשהו חדש מתחיל. הודיתי מאוד להוריה ונפרדתי ממנה בחיבוק. וכך, היא הגיעה לכמה שיעורים פרטניים אצלי. לציין, יותר משלמדנו אנגלית, דיברנו על האופציות שייפתחו בפניה. כיצד נכון לנהל את הזמן, האופן שבו אפשר להתייחס לקושי כאתגר ועוד. ניסיתי מאוד לחזק אותה, לפתח את החוסן הנפשי שלה, את האמונה בעצמה ולהעצים את הביטחון שלה ביכולותיה. בתוכי חשתי חיל ורעדה, חרדה וחשש אמיתיים, כאילו כל כבודי המקצועי מונח על הכף, ואף יותר מכך. הרי אם מזל תיפול ותיכשל עכשיו, לא תצליח לממש יכולותיה, זו תהיה הודאה של ממש בכישלון. שלי ושלה. אילולי ניסתה, לא נכשלה. אם ניסתה ונכשלה, מה זה אומר עליה? איפה זה שם אותי?
השנה הראשונה לא הייתה קלה. לאורך השנה זלגו דמעותיה כמים. היו קשיים במקצועות לימוד שונים, היו גם מורים שפקפקו ביכולותיה. מזל לא הייתה מאושרת, ואני בשלי. התווכחתי עם כל מי שצריך, עם כל מורה שחשב שהחלטתי הייתה שגויה, שזה איננו מקומה, בכיתתי. לכל אורך הדרך התמידה מזל במאמציה ולא ביקשה לוותר. משהו בתוכה החל לבקש את ההצלחה, לממש את הידיעה שהיא יכולה. אט אט הביטחון העצמי שלה התחזק, עם הזמן היא רכשה חברים חדשים בכיתה, ונושא המעבר לכיתה אחרת ירד מסדר היום ומהפרק.
אינני יודעת מי הייתה יותר מאושרת בטקס סיום יב', מזל או אני. מזל עמדה על הבמה במופע הסיום ואמרה, שלא האמינה שתהיה לה תעודת בגרות. גם אופן עמידתה ודיבורה אל מול קהל גדול ומשמעותי ביום זה לא היה מובן מאליו. זו הייתה חלק מהעוצמה שצברה בעמל רב, כשעמדה ביעדים שלא האמינה כי תוכל להם. התרגשתי מאוד. אני עדיין מתרגשת כשאני נזכרת במעמד ההוא. התחושה שהייתה לי באותו מעמד ליוותה אותי כדלק כל שנותיי בבית הספר. אינני יודעת אם היא מבינה עד כמה למדתי ממנה, עד כמה היא חיזקה את תפיסתי באשר להוראה כמקצוע שרובו ככולו שליחות וייעוד.
בכל קושי שנתקלתי בו, בשנים שלאחר מכן, מזל הייתה ההשראה שלי. בכל מפגש עם תלמיד שרצה לוותר לעצמו, כשהוריו ביקשו שנפסיק לשכנע אותו, שנוותר לו (או עליו), עלתה לנגד עיניי מזל, חשבתי עליה וקבלתי כוחות להמשיך ולנסות. אומנם נהגתי בפחות חוצפה, וגם בהכרה שהבחירה איננה בידי ועל כן היא גם לא לגמרי שלי. מעבר לזאת, גם בשיחות עם מורים שכבר אמרו נואש, ואין עוד טעם לשכנע, לעודד, לדחוף, מזל הייתה שם בראשי. ממנה למדתי שתפקידנו אינו בהכרח לתת לתלמידים את מה שהם רוצים אלא את מה שאנחנו, אנשי מקצוע שאינם מוותרים בקלות, חושבים שהם צריכים. מובן שבסופו של דבר אין לנו שליטה על בחירותיהם, אך עובדה זו אינה פותרת אותנו מלנסות לעשות את מה שנכון בעינינו. הי גליה,
די. אני לא יכולה יותר. אני מעריכה את העזרה שאת רוצה לתת אבל קשה לי. אני לא מוצאת את מקומי בכיתה, יש שיעורים שאני ממש לא מבינה. תמיד הייתי תלמידה טובה, היה לי גם זמן לחיי חברה, עכשיו אני בוכה בכל פעם שאני מגיעה מבית הספר. לא מצליחה להתמודד עם שיעורי הבית, נמאס לי.
תני לי לעבור לכיתה שביקשתי, מה כבר אני רוצה? ליהנות בתיכון? להיות מאושרת? 



מזל היתה נערה יפהפיה, שקטה מאוד, ולה עיניי גדולות ויפות, חיוך מאיר. בת בכורה לשלושת אחיה ואחיותיה. הוריה אנשי עבודה, מושבניקים, הורים מסורים ואוהבים. המאפיין העיקרי של מזל כתלמידה היה השקט שלה. לא הרבתה לדבר, לא הצביעה בכיתה, ישבה בחיוך ביישני. קשה היה לדעת מה היא מבינה, כמה היא עוקבת אחרי הנעשה בכיתה. המקצוע הקשה לה היה מקצוע ההוראה שלי, אנגלית, כך שאני ראיתי אותה במקום שהיה לה מאתגר ביותר, אבל גם ביתר המקצועות הישגיה היו בינוניים ומטה.
לקראת סוף כיתה ח' היתה צריכה לבחור מסלול לתיכון והבחירה שלה היתה במסלול עם תעודת בגרות חלקית, שנראה תואם את ביצועיה באותו שלב. כחלק מהמהלך שמעודד תלמידים לבחור מסלול עבדנו איתם על דרך הבחירה, וגם שלחנו אותם להערכת יכולת הצלחה אקדמית במבחני הדסה. לא אהבתי את המבחנים האלה, מודדי הפוטנציאל, ועם השנים למדתי להסתייג מהם עוד יותר. חשבתי שאנחנו, המורים, שפוגשים את הילדים יום יום, יודעים להעריך מספיק טוב את יכולותיהם, ודאי טוב יותר ממבחן בודד ביום מסויים אחד, בו אולי לא הרגישו טוב, או להיפך, נטלו תרופה לסייע בהתמודדות עם הפרעת הקשה, הצליחו מאוד במבחן, אך כיוון שאינם נוטלים בשיגרה את התרופה אינם מצליחים לממש את יכולותיהם התיאורטיות. מלבד זאת, המבחנים הללו יכולים להעריך בצורה נכונה את הפוטנציאל, אבל מרכיב יכולת ההתמדה של הנבחן אינו נמדד שם, והוא קריטי להצלחתו. כל כך הרבה פעמים ראיתי כיצד יכולת הניבוי של המבחנים הללו נופלת על רקע קושי בהתמדה, בעיות רגשיות ונפשיות...המקרה של מזל לימד אותי שיש מקרים בהם מבחנים אלה עוזרים להימנע משגיאות.
התוצאות של מזל היו שונות מאוד במבחן הדסה מאשר בהתנהלותה בבית הספר והמבחן קבע חד משמעית כי הילדה בעלת יכולת לתעודת בגרות עיונית ברמה גבוהה. (מי אומר שמבחנים זה תמיד רע?) שיבצנו אותה בכיתה עיונית, וכך הגיעה אלי, כמחנכת שלה.
בתחילה הכל זרם כפי שצריך. הבעיות התחילו כשהקושי בלימודים והדרישות של המורים עלו. חיזקתי אותה, עזרתי לה באנגלית, ונראה היה שהכל זורם, ואז.... חליתי, אושפזתי ולא הייתי בבית הספר חודש ימים. חזרתי ומצאתי כי מזל עברה לכיתה אותה ביקשה, היכן שההתמודדות הלימודית צנועה יותר. היא כאילו התעקשה שמבחן הדסה יאכזב גם במקרה שלה. כל כך כעסתי. העניין הפך להיות אישי מבחינתי. הנערה הזו מסוגלת להגיע למסלול אקדמי, מסלול שישנה את חייה ואת הסיכויים שלה, והיא מוותרת לעצמה בקלילות כזו. מחקרים מראים שככל שהאם משכילה יותר סיכויי הילדים להיות משכילים עולים, הרגשתי שהיא דנה את עצמה ואת ילדיה לבינוניות, ואין כל סיבה לכך. הרגשתי לא רק שאני לא רוצה לעבור על זה לסדר היום, אלא זוהי הסיבה שאני נמצאת בצומת הזו, בשביל זה צריך מורים, שאני צריכה לכל הפחות להרגיש שניסיתי.
החלטתי ללכת לבקר אותה ואת הוריה. קיבלו אותי בשמחה אבל גם בעיקשות. הילדה, אמרו הוריה, לא הייתה מאושרת. בכתה כל הזמן. היא לא רוצה, מה אפשר לעשות? הם רוצים שתיהנה מלימודיה בתיכון, שתהיה מאושרת. למה היא צריכה לסבול? זו היתה אולי הפעם הראשונה ששמעתי את הטיעון הזה, שמאז שמעתי אותו פעמים רבות.
התעקשתי. אמרתי להורים שעדיף שיהיה לה קשה עכשיו ועתידה יהיה טוב יותר. ניסיתי לצייר להם תמונת עתיד של הילדה, איך במקום להמשיך במסלול הקשה מאוד של הוריה, היא תהיה בעלת תואר ומקצוע. הוריה התפרנסו בקושי, כשחרב הפיטורין מרחפת מעל ראשיהם ככוח אדם לא מקצועי. כל אותה עת ישבה מזל והקשיבה. שמעה איך הוריה מגינים עליה מפני מי שמנסה להערים עליה קשיים, והיא, מה כבר ביקשה, לסיים בשקט את התיכון..
בסופו של דבר אמרה שהיא מוכנה לנסות שוב. הגיעה לשיעור או שניים באופן פרטני אצלי, יותר משלמדנו אנגלית, דיברנו על האופציות שיפתחו בפניה, על ניהול זמן, על האופן שבו אפשר להתייחס לקושי כאתגר. ניסיתי מאוד לחזק אותה, לפתח את החוסן הנפשי שלה, את הביטחון שלה ביכולותיה.
השנה הראשונה לא היתה קלה. לאורך כיתה י נשפכו דמעותיה כמים, היו קשיים במקצועות לימוד שונים, היו מורים שפקפקו ביכולתה. לאט לאט הבטחון שלה התחזק, היא מצאה לעצמה חברים חדשים בכיתה, ונושא המעבר לכיתה אחרת ירד מסדר היום.
אני לא יודעת מי הייתה יותר מאושרת בטקס סיום יב', מזל או אני. מזל עמדה על הבמה במופע הסיום ואמרה שלא האמינה שתהיה לה תעודת בגרות. גם יכולתה לעמוד ולדבר בפני קהל לא היתה מובנת מאליה, זו היתה חלק מהעוצמה שצברה כשעמדה ביעדים שלא האמינה כי תוכל להם. התרגשתי מאוד, ואני עדיין מתרגשת כשאני נזכרת במעמד ההוא. התחושה שהייתה לי באותו מעמד ליוותה אותי כדלק כל שנותי בבית הספר. אני לא חושבת שהיא יודעת עד כמה למדתי ממנה, עד כמה היא חיזקה את תפישתי לגבי ההוראה כמקצוע של שליחות וייעוד.
מזל היום היא אשה מקסימה, בעלת תואר שני, מורה מוערכת בבית ספר, אם לילדים. בכל קושי שנתקלתי בו בשנים אחר כך היא היתה ההשראה שלי. בכל מפגש עם תלמיד שרצה לוותר לעצמו, כשהוריו ביקשו שנפסיק לשכנע אותו, שנוותר לו (או עליו), חשבתי על מזל וקיבלתי כוח להמשיך ולנסות. גם בשיחות עם מורים שכבר השתכנעו שאין טעם עוד לשכנע, לעודד, לדחוף, מזל היתה שם, בראשי. ממנה למדתי שתפקידנו אינו לתת לתלמידים את מה שהם רוצים בהכרח, אלא את מה שאנחנו חושבים שהם צריכים. לאין לנו שליטה בסופו של דבר על בחירותיהם, אך עובדה זו אינה פותרת אותנו מלנסות לעשות את מה שנכון בעיננו.
מכבסת מילים

ערכים: על הרצף בין המקומי לאוניברסאלי


מחוייבות לערכים הינה תבלין החיים – על כך אין עוררין. גידנס טוען, כמו פתגמים סינים עתיקים, כי אין טעם לחיי אדם אם אין ערך אשר בשלו הוא מוכן לתת את חייו (1991). בעוד פונדמנטליסטים שואפים לחזרה לאמיתות, כתבים ואמונות העבר, הערכים אותם הוא מציג ככאלה ששווה להלחם עבורם הם ערכים אותם נוהגים לקשר עם דמוקרטיה ואוניברסאליזם.

קרא עוד

מכתבים לצוות חינוכי


על ימי זכרון

במכתבי לשבוע זה של זכרון, בחרתי להביא לכם דברים שאינם מפרי עטי, אלא דברים שכתב הרב אלישע וולפין מקרן תל"י ועוסקים בשבוע זה. נראה כי יש הרבה לקחת מדברים אלה.

קרא עוד
על ויזואליזציה של חזון בית ספרי

בחלון הראווה לתיכון חדש דרכא אנו משיקים את חזון בית הספר, חזון שנוסד בהשתלמות סוף הקיץ בבית יציב, וכעת סוף סוף מופיע חקוק בקיר, מסמן לנו את הכיוון, את הדרך שבחרנו. דרך של חתירה למצוינות, חינוך לערכים וטיפוח הפרט. דרך זו מנחה אותנו למצוא לכל תלמיד את הערוץ בו יוכל להביא את עצמו לביטוי והצלחה, תוך פיתוח אופיו כבוגר ערכי ותורם. כשנסתובב בחלון הראווה שלנו בין המיצגים השונים נוכל להיווכח שוב כמה רבה העשייה כאן, כמה רבים התלמידים המוצאים פה את הקרקע לצמוח ולהגשים את עצמם, להיות מי שהם רוצים להיות. מיקומו של החזון מול עיננו בכניסה יזכיר את הסיבות הערכיות שהביאו אותנו לבחור בהוראה, יקח אותנו אל מעבר לקשיי היום יום. חשוב מאוד שנקרא עם תלמידינו את החזון כדי לחבר גם אותם לערכי בית הספר.

קרא עוד
לקראת סיום מחצית

פרשת השבוע, ויקהל, מזכירה לנו שוב את כשרונו המופלא של בצלאל בן אורי בן חור, אשר עליו נאמר "וימלא אותו רוח אלוהי בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת."( שמות לה 31-32). זוהי הפעם השנייה בה הוא נזכר, וכעת, אחרי חטא העגל וקבלת לוחות הברית עבודת המשכן נכנסת להילוך גבוה, התרומות נאספות מכל הקהילה, ובצלאל בן אורי הוא היצירתי והמוכשר המצליח להפוך את החזון האלוהי למשכן מוחשי בו תתבצע עבודת ה'. לא סתם נקראית על שמו האקדמיה לאומנות, בצלאל.

קרא עוד
לקראת פורים

השבוע נרגיש באוויר ובאווירה בבית הספר את חג פורים המתקרב. ביום רביעי נציין אותו משך כל היום, וביום חמישי, תענית אסתר, נקיים יום לימודים רגיל. רונית שפירא ארגנה יחד עם מועצת התלמידים יום לתפארת, בו נתחיל במפגשים בכיתה, שם נוכל לצקת משמעות לאווירת הקרנבל. לאחר מכן במשך כשעתיים נהנה מהתחפושות של תלמידינו ושלנו, ולאחר הבילוי המשותף עם התלמידים ויציאתם הבייתה נתאסף אצל מלכת המדעים (לשעבר) כדי לחגוג בעצמנו. הכינו כתב חידה, רצוי מחורז, בו מסתתרת זהותכם, ונראה אם הצוות מצליח לחשוף את המסיכה. חגיגות הפורים הן מקום מיוחד מאוד בבית ה

קרא עוד
תקופה של לחץ והתרופפות

אני יודעת שקשה מאוד להחזיק תלמיד שאינו כותב בחינה לאורך כל הבחינה בכיתה. השבוע נתקלתי בתלמידים שיצאו מיד בראשית הבחינה, ואמרו לי ללא בושה שלא למדו ואינם יודעים דבר. אני מבקשת מהמורים האחראים לבחינה להכין דף עבודה לטובת אותם תלמידים, ומבקשת מהמשגיחים לא לאפשר יציאה מהכיתה לפני שעברה לפחות שעה. מי שיכול להשאיר את התלמידים בפנים לאורך כל הבחינה – יבורך. זו צריכה להיות שאיפתינו.

קרא עוד
בין ימי זיכרון

הפרשה המלווה את יום השואה, פרשת השבוע הראשונה שלאחר הפסח, היא פרשת קדושים, שעוסקת במצוות, חלק ניכר ממצוות אלה הן מצוות שבין אדם לחברו. לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה. (ויקרא יט 17-18)

קרא עוד

מחשבות סביב העולם


  • 30/05/2016 00:00

זהו עמוד בלוג כללי שאתה יכול להשתמש בו להוספת תוכן בבלוג שלך. ניתן לערוך את כל הטקסט הזה ולהחליף אותו עם כל מה שיש לך להגיד בבלוג שלך.

  • 30/05/2016 00:00

זהו עמוד בלוג כללי שאתה יכול להשתמש בו להוספת תוכן בבלוג שלך. ניתן לערוך את כל הטקסט הזה ולהחליף אותו עם כל מה שיש לך להגיד בבלוג שלך.

  • 30/05/2016 00:00

מחשבות על ילדים ועל קהילה, דברים שקורים כשמסתכלים על קהילות באפריקה. המשכנו לבקר בשבטים באפריקה, בשבט הארבורה, שפרושו שור ואדמה. שמענו על מנהגיהם, מילת גברים ונשים, פוליגמיה ועוד. צילמנו אותם, הרגשנו לחץ רב מצידם להצטלם, וכך להרויח כסף. הילדים רדפו אחרינו שנצלם, ושניתן מתנות. אחר הצהריים פגשנו את בני שבט הטסמאי, ראינו את חייהם ושאלנו שאלות. קשה היה לשמוע שוב על מילת נשים, על חיים שנראים קשים מאוד פיזית, מזג האויר החם מאוד 40° עוד חיזק את התחושה. כשחזרנו לג'יפים רדפו הילדים אחרינו כשהם דורשים ממש באגרסיביות שניתן, שנקנה, שנצלם. לא כל כך ידעתי מה לחשוב. משהו בהתנהלות נראה לי מתמסכן.

  • 30/05/2016 00:00

.בכפרים פגשנו ילדים, והם כל כך שמחו לקבל בלון, ניסו למכור זרים של פרחי בר, ראיתי כיתה שלמה יושבת בכפר לאו צ'אי ומחכה למורה בשקט מופתי בארבע אחר הצהריים... ראיתי אמהות או אבות רוכבות עם תינוק בן יומו בזרועותיהם על קטנוע. איפה כסא בטיחות?

אודותיי


אני תושבת צור הדסה מזה כ 30 שנה, אם לארבעה בוגרים, סבתא ל 5 נכדים.
בית הספר היה ביתי השני ולפעמים הראשון מזה 40 שנה.
נושא החינוך לערכים העסיק אותי תמיד, עוד מאז היותי מורה מתחילה, ולכן היה לנושא המחקר שלי בעבודה לשם קבלת תואר דוקטור.
גם היום נושא זה ממשיך לסקרן, להטריד ולהעסיק אותי, במיוחד נוכח המתרחש בחברה שלנו.
השכלה:
  • תואר ראשון בחינוך (בלתי פורמלי) ובספרות אנגלית - האוניברסיטה העברית בירושלים. 
  • תעודת הוראה באנגלית - האוניברסיטה העברית בירושלים.
  • תואר שני - יהדות - JTS השלוחה הירושלמית. (לימים מכון שכטר ללימודי יהדות). 
  • תואר דוקטור - אוניברסיטת סאסקס, אנגליה. נושא המחקר: פלורליזם וחינוך לערכים פרטיקולריים (במחקר זה  ערכים יהודיים) - חקר המקרה הישראלי. 
תעסוקה:
  • הוראת אנגלית ומקצועות היהדות.
  • הוראה והדרכה של פרחי הוראה במכללות.
  • ניהול פדגוגי
  • ניהול בית ספר (חטיבת ביניים ותיכון).

אודותיי

צור קשר


אתר זה נבנה באמצעות