מחשבות על ילדים ועל קהילה, דברים שקורים כשמסתכלים על קהילות באפריקה.
המשכנו לבקר בשבטים באפריקה, בשבט הארבורה, שפרושו שור ואדמה. שמענו על מנהגיהם, מילת גברים ונשים, פוליגמיה ועוד. צילמנו אותם, הרגשנו לחץ רב מצידם להצטלם, וכך להרויח כסף. הילדים רדפו אחרינו שנצלם, ושניתן מתנות. אחר הצהריים פגשנו את בני שבט הטסמאי, ראינו את חייהם ושאלנו שאלות. קשה היה לשמוע שוב על מילת נשים, על חיים שנראים קשים מאוד פיזית, מזג האויר החם מאוד 40° עוד חיזק את התחושה. כשחזרנו לג'יפים רדפו הילדים אחרינו כשהם דורשים ממש באגרסיביות שניתן, שנקנה, שנצלם. לא כל כך ידעתי מה לחשוב. משהו בהתנהלות נראה לי מתמסכן. נראה כי אנרגיות רבות מופנות לנסיון לקבל יותר מן התיירים, ללא מחשבה על מה אפשר להציע להם כדי לקבל יותר. עוד נראה כי בעניין הילדים יש אובדן שליטה של המבוגרים, וכשהם מנסים להרחיק את הילדים הם משתמשים בצעקות וכוח פיזי ללא הצלחה. עצוב.
למחרת יצאנו לבקר בשני שבטים נוספים, שבט הקונסו היה הראשון. נכנסנו לכפר המטופח שמוכרז כאתר לשימור מטעם יונסקו. המדריך בן השבט בקש שלא לתת דבר לילדים. לא תמורה בעד צילום, לא מתנה. הוא גם ביקש לא לקנות מרוכלים במהלך הסיור. למדנו על חיי קהילה מאוד מתוכננים. הכרנו את הנושא של בתי קהילה, בהם לנים נערים, שתפקידם לסייע במקרים של צורך בפינוי לבית חולים או כל דבר אחר. למדנו על כך שחל איסור להנשא לאשה מהכפר, כי למעשה כל כפר הוא משפחה מורחבת אחת ונישואי קרובים יזיקו לקהילה. הכרנו את הטרסות שבני הכפר הזה בונים כדי לשמור על אדמותיהם מסחף. ראינו אבן במשקל 50 ק"ג שתפקידה לשמש טקס התבגרות ומוכנות לנישאין. על הצעיר להרים אותה מעל לראשו ולזרוק מאחוריו. זו לא משימה לנער בן 12. היה מרשים לראות התנהגות אחרת לגמרי של הילדים. כאן גם נראה שילדי המקום הולכים לבית הספר, ראינו אותם לאורך הכבישים במדים, חולצה ומכנסיים לבנים, חולצה וחצאית לבנות.
המשכנו לכפר נוסף של שבט הדורסי. גם כאן מצאנו המון גאוות יחידה. ראינו את הבתים המעניינים שלהם, שמזכירים פיל, את השימושים הרבים שהם עושים מצמח ה false banana. למדנו שהם נוצרים אורתודוכסים ומקפידים לפיכך על דיני הנישואין והכשרות האתיופים. ראינו את הפעילות המסורתית של הכפר, אפיית לחם מצמח הכאילו בננה, טויית חוטים, ארחו אותנו לשתיית ארכה מקומי (רק האל יודע כמה אלכוהול יש בזה), וקיבלנו הופעה של אנשי הכפר בשירה וריקודים והוזמנו להצטרף.
לכל אורך הביקור הילדים בשני הכפרים התנהגו יפה. הזמן שאנשי הכפר קבעו בו מותר להם למכור היה מוגבל לדקות בתום הארוח. פגשנו אנשים שגאים במורשתם, ונהנים להציג אותה לתיירים. בשני הכפרים ראינו שימוש בטכנולוגיה, אם זה צינור מים בקונסו או חשמל בבתים של הדורזי.
מעודד לראות שכאשר הקהילה לוקחת פיקוד על הכנסת הקידמה, זה יכול להעשות בדרך שנראית נכונה יותר.