אי אפשר להיות בפיליפינים ולא להקדיש זמן לנושא בתי הספר.
תארתי את טיפוח החצרות בבתי הספר, את הקירות המדברים חינוך, את השימוש בצמיגים צבועים כעציצים ואיך באמצעים מאוד פשוטים, ביד אוהבת וקהילה מעורבת, ניכרת מרכזיות בית הספר בקהילה. בחגיגות אל נידו בתי הספר היו המרכז, תיארתי באחד הכפרים בצפון כיצד קהילה שלמה צופה בהצגת בית ספר. ראינו במנילה תהלוכות תלמידים ברחובות. החינוך מאוד מאוד חשוב, והרבה עושים מאמץ ומגיעים להשכלה אוניברסיטאית, אף שזה לא תמיד מבטיח יציאה מהכפר או אורח חיים אחר.
מחוץ למנילה בסיבות 11:30 יוצאים התלמידים להפסקה של שעה עד שעה וחצי לצהריים. על הכביש מונחים שלטים המזהירים ליסוע לאט, איזור בית ספר. בדוכנים על יד בית הספר עסקים קטנים נערכים עם אוכל מבושל לתלמידים. אם אין אורז, זה לא נקרא שאכלו... ואז חוזרים לבית הספר עד לשעת הסיום , סביב 16:30. יום ארוך.
באחד המקומות, קרוב לבנאווה, למדנו כי לקפיטרית בית הספר אסור למכור ממתקים ושתייה מתוקה. בעלי הקפיטריה הכינו שיפודי סטיקי רייס (מתוק 😊) ובטטה...אצלנו התקנה עברה מזמן, רק ש...עוד לא כל כך פועלים על פיה.
שמענו שהחינוך הוא חינם עד סוף בית הספר היסודי. אחר כך הוא עולה כסף. לא בכל מקום הוא חובה.
הבנתי משיחות עם אנשים כי במנילה התמונה אחרת והיום מתחלק בין שתי משמרות, כך שלמעשה התלמידים מקבלים פחות שעות בית ספר. לפעמים עדיף להיות פריפרייה. שוב, אם לא דייקתי אשמח לשמוע, המקורות מהם שמעתי הם האנשים ברחוב.
כשהחינוך כל כך מרכזי היה עצוב לשמוע מנשים צעירות שפגשנו בכל מקום שהחלום שלהן הוא להתקבל לעבודה בארץ זרה. עצוב, משום שלו התקדמו בארצן אולי לא היו שואפות לעבודות כפיים בארץ זרה. אין כאן מחסור בכוח אדם מיומן ומשכיל, יש אפילו עודף, וכנראה לכן אין הן רואות מוצא אחר.
עוד מקור פרנסה שראינו בערים הצפופות הוא של שוטרי/פקחי תנועה. המונים עומדים בכבישים בשעות העומס, מכוונים, לפעמים מעכבים, לפעמים מרגיזים את התנועה....