מחשבות על נשים באתיופיה...
כשאתה בא אל חברה כלשהי, אתה צריך להשאיר את המשקפיים השיפוטיות בבית, ופשוט לבוא. כל כך קל לומר... אין בעייה להיות לא שיפוטי כשלא דורכים לך על כל הקווים האדומים, כמו באתיופיה...
לראות את הבחורה בשבט ההאמר שמושיטה ענף לבחור כדי שיצליף בה, ומתגרה פה כי הוא לא רוצה, לא בא לו, והוא רק יוצא ידי חובה. והיא מעצבנת אותו עד שהוא מצליף, והולך לשבת בפנים מתוסכלות...
או הסיפור על טקס המילה לנשים ולגברים שמתקיים בשבט הטסמאי ביום הנישואין, ולאחריו מפרידים בין הבעל לאשה לשלושה חודשי החלמה.
או מילת הנשים המתקיימת בשבט אחר, כשנימולה פונה בעצמה למוהלת ומבקשת לבצע את הטקס, כי כך נכון.
ושלא לטעות, מילת נשים אינה חוקית באתיופיה. גם בארץ היא לא חוקית, אבל מי מתערב לבדואים?
לראות נשים ונערות סוחבות משאות כבדים מאוד לאורך דרך ארוכה, כאילו היו בהמות משא.
לזכור את בנות המורסי, שכיערו את עצמן כדי לא להילקח לעבדות, והיום ממשיכות לעקור שיניים ולחתוך לרוחב השפה כסממן יופי. אנחנו הרבה יותר טובים? מריטת שיער גוף, שיעבוד לצבע, ציפורניים, החלקות וסלסולים, קעקועים, דיאטות, פירסינג... שכחתי משהו?
לדעת שבחברות השבטיות האלה אין הרבה סיכוי למימוש עצמי מעבר לתפקידים המסורתיים. צריך לומר את האמת, גם לגברים בחברה הזו אין יותר מדי אופק ותקווה למשהו אחר.
לזכור את תקווה, שהקימה ליד גונדר חווה בה נשים חד הוריות לומדות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן, אשה שמביאה את כישוריה לידי ביטוי ועושה טוב בעולם. זה עלה לה, דרך אגב, בחיי הנישואין שלה...
ואז לחשוב שאולי בחברה שלנו הדברים האלה טובים יותר, אבל כמה נשים נרצחו כאן השנה? הוטרדו מינית? נאנסו? האם באמת המצב כאן כל כך יותר טוב?
ואולי באמת חינוך יביא את התשובה, למרות שכבר למדתי שכשחברה שמה את כל יהבה בחינוך, זה בדרך כלל לא מספיק... בכל זאת מרשים לראות את כמויות התלמידים בתלבושת אחידה הולכים דרך ארוכה לבית הספר. וגם, אי אפשר בלי אופטימיות לסיום...