חינוך וערכים 2025
הגישה המקובלת היום לטיפול בערכים במערכת החינוך מושפע מאוד מגישת הבהרת הערכים ומשתדל להימנע מאינדוקטרינציה. רק סיימתי לכתוב את המשפט הזה והתעורר בי הספק. האמנם? הבהרת ערכים מנסה (או מתיימרת) לאפשר למתחנך לעצב בעצמו את עולמו הערכי. תפקיד המחנך הוא לאפשר לו להרחיב דעת דרך דילמות ואמצעים אחרים, לזמן לו אפשרות ובחור את עמדתו, להצהיר עליה ולעשות לקידום הערך שבחר. כל זה עובד לא רע כשאין באמת מחלוקת. למשל, יש לי עמדה ברורה בנוגע לניצול עמדת כוח לטובת הנאה אישית. אין לי בעיה להתייצב לצד נפגעים מניצול מרות כזו, להצהיר על עמדתי ולקוות שיענשו בעונש חמור ביותר על פגיעתם באדם ובערך. מעטים האנשים שיצאו נגדי, שידרשו ממני מחוייבות בתנאים קשים. יש כמובן עדיין אנשים שינצלו את עמדת הכוח שלהם, אבל הם לא יטענו שכך נכון להתנהג. אולי יאמרו שהעובדות שונות, אבל לא הערך.
אבל מה קורה כשמגיעים לפוליטיקה בישראל? איך נוכל לאפשר חינוך פוליטי? הרבה לפני ה 7.10.23 תלמידים רבים חששו להביע את עמדתם הפוליטית כשלא התיישבה עם דעת הרוב, מחשש שבמקרה הטוב יהפכו לנלעגים. לאורך המלחמה, אולי באופן טבעי, התביעה היתה לאחדות, להסכמה רחבה, לעמדה, איך לומר, אחידה, שבה אין באמת מקום לבחירת עמדה אישית... בתחילת המלחמה נראה היה שיש תמימות דעים. בתי ספר יצאו לסייע לחקלאים בקטיף ובמשימות נוספות, עזרו למשפחות המילואים ועוד משימות הזדהות ערכית שמילאו את הרשתות החברתיות. כולנו אחים וכולנו נרתמים.
לא לקח זמן רב והקיטוב חזר לשלוט בנרטיב. אם מדובר בחטופים, נעשה לגיטימי לומר שזו בעייתם האישית, ואפילו אולי שהם גורמים נזק למדינה. אם זה בסוגיית הגיוס לצה"ל. אם זה בנושא חוקי ההפיכה המשטרית, או הנסיונות לשליטה בתקשורת, או משפט נתניהו, או אשמתו של עמירם בן אוליאל, או תביעות כנגד המתפרצים לשדי תימן. שום דבר אינו בקונצנזוס, לא הסכמה רחבה ולא הסכמה צרה. ומעבר לכך, אין לגיטימציה לעמדת הצד השני להתקיים, היא פסולה מראש ואין הקשבה.
והמורים? המורים כמו כולנו גם הם מקוטבים. וזוכרים את אדם ורטה, וזוכרים הזמנות לשימוע, ושותקים. נושאים שנויים במחלוקת נשארים מחוץ לכיתה, כי נראה שאין דרך לטפל בהם ולצאת בשלום. אז לא נדבר על זה. הנועזים יגעו בעדינות בחוק הגיוס, הרוב פשוט יתעלמו. יש עדיין מקומות בהם יש אמירה ערכית, רשת ברנקו וייס קראה לצוותיה להזכיר בכל יום חטוף ולספר את סיפורו, יש יוזמות מקומיות. השמועה אומרת שבמגזר הערבי החשש לדבר גדול עוד יותר, ולעומת זאת שבתל אביב והמרכז יש יותר חירות מאשר בירושלים ובפריפריה, אבל אלה שמועות, אם יש לכם עובדות אשמח לשמוע.
ולמה זה כל כך גרוע? הרי בלאו הכי אין טעם לצעוק ולהתכתש, זה לא מחנך, לא מרחיב דעת, וכל אחד מתבצר בשלו, אז עדיף לא לעסוק בזה. כי איך אפשר לחנך כשתה מחניק כל עמדה, כשאתה מנתק את בית הספר ומייצר בועה שאין לה כל קשר לסערות שנמצאות בכל מקום? בית הספר הופך למוסד לא רלבנטי ללא אמירה, ומה שלא רלבנטי מאבד משמעות. מלבד זאת, התלמידים לא לומדים להקשיב גם למה שמרגיז אותם, להכיל את מה שאינם מסכימים איתו, ולחשוב. הנורא מכל הוא שלומדים שלא משתלם לומר מה אתה חושב, להצהיר על עמדתך.
ככה לא בונים דמוקרטיה.